Friman
20-07-2013, 19:18:19
המאמר הנוכחי מתגבש לי בראש כבר למעלה משנה, כנושא שמשלב שני תחומים משמעותיים בחיי: הטסה בשלט רחוק, והתמודדות עם חרדות - כחלק מעבודתי המקצועית. שמתי לב לרלוונטיות של השפעת הרכיבים הרגשיים בהטסה בשלט רחוק, מכתיבה פה בפורום והתייחסות לשאלות של מטיסים חדשים וגם מטיסים פחות חדשים, שאיבדו את הביטחון אחרי ריסוקים, מעזרה בשטח לכמה מטיסים חדשים, וכמובן מנסיון אישי... :) אני מפרסם את המאמר תחת "סקירות טיסנים" כי לא הצלחתי למצוא איך מפרסמים סקירה כללית, אבל הנאמר כאן תקף גם למסוקים, FPV, רחפנים וכל יתר תחומי ההטסה בשלט רחוק. ואולי גם לחיים באופן כללי :rolleyes:
אז – פחד... אני מפחד? מה פתאום? הרי זה בסך הכל תחביב, ממה יש לפחד? סה"כ "מסוק צעצוע"... טיסן קלקר... אני? מפחד? אני גבר מסוקס וכריזמטי, אני לא מפחד משום דבר ;)... ועדיין, כל אחד מאיתנו מכיר את התחושה – בהטסה ראשונה של כלי חדש, או בהטסות הראשונות בכניסה לתחביב, בתחילת הדרך, או אחרי ריסוק, או בנסיונות הראשונים לבצע תימרון או תרגיל חדש... הידיים רועדות קצת על הסטיקים, הדופק מתגבר... האצבעות מזיעות ומחליקות על הסטיקים... הדיבורים של הח'ברה מסביב פתאום דופקים באוזניים כמו פטישים... הרגליים רועדות קצת... הרוח הקיצית הקלילה כמעט מעיפה אותך לרצפה והראש מסוחרר.. אז מה לכל הרוחות קורה לי ולמה? האם הפיתרון הוא כמאמר פתגם המטיסים הידוע "לקשור את ה@#ים באזיקון ולעלות לאוויר"? או אולי "לך על זה בכל הכח"? אולי בכלל "להתחיל לאט ורגוע בלי שום סיכונים מיותרים"? מה הדרך הנכונה להתמודד, ולמה? וכיצד ניתן להתמודד עם התופעות המוזרות הללו, שקורות לכולנו מדי פעם?
אז קודם כל – קצת רקע תאורטי על פחד, חרדה, וכיצד הם רלוונטיים לנו המטיסים בשלט רחוק. אשתדל שלא להבליג בתאוריה ולהתמקד בעיקרי הדברים... כי כדי לנצח את הפחד, צריך להכיר קצת את "האוייב".
הפחד הינו אחת התגובות הרגשיות הבסיסיות ביותר אבולוציונית, ומטרתו: שמירה על חיינו ושלמות גופינו. תגובת פחד הינה תגובה חזקה, לעתים בלתי מודעת, קשה מאד להתעלם ממנה והיא משפיעה על גופינו, רגשותינו, התנהגותינו ומחשבתינו במגוון דרכים שמטרתם העיקרית: שמירה על חיינו. כשהאדם הקדמון טייל לו ביערות, אם ראה מולו נמר – אוי ואבוי אם לא היה מפחד... הפחד נוכח איום מסכן חיים מפעיל תגובות שנועדו להגן על הגוף, במספר מישורים - כחלק ממנגנון FIGHT OR FLIGHT: הכנת הגוף לבריחה, או למלחמה: שתי תגובות שמטרתן אחת, להגן על הגוף. במישור הרגשי, הפחד יוצר תחושת מצוקה לא נעימה: תחושה שנועדה למשוך את תשומת הלב ולהעיר את המודעות שלנו לסכנה, בצורה שקשה לנו להתעלם ממנה. במישור המוטיב ציוני: פחד מעורר נטייה להימנעות, לנסיגה, ומפחית את הנטייה ליזום, ליצור, להתנסות, לקחת סיכונים. במישור הקוגניטיבי: פחד גורם לפגיעה בקשב ובריכוז (עקב ריכוז הקשב במוקד הסכנה וירידה בקשב לכל מה שמסביב), לפגיעה בזיכרון, ולהתגברות של מחשבות שליליות ופסימיות. במישור הפיזיולוגי: במצב פחד המוח מפנה יותר דם לשרירי השלד כהכנה לבריחה או לחימה, וכתוצאה מכך הדופק עולה, הנשימה מואצת; כמו כן אנו מזיעים כיוון שהגוף מכין את עצמו לקירור השרירים מהמאמץ הצפוי; בלוטת האדרנל מפרישה אדרנלין כדי להגביר את הדריכות והתגובה המהירה, אך אדרנלין גורם גם לרעד בשרירים עקב טונוס שרירים גבוה ומכאן לפגיעה במוטוריקה העדינה; מערכת העיכול מפסיקה לעבוד כדי לפנות יותר דם לשרירי השלד – וכתוצאה מכך עשויים להרגיש יובש בפה, בחילה, במקרים קיצוניים קושי בשליטה על סוגרים; שיווי המשקל נפגע, יש נטייה להרגיש סחרחורת. ועוד ועוד.
אז מה כל זה קשור להטסה? הרי ברוב המקרים, טיסן הקלקר לא מאיים על חיינו? נכון שלעתים מסוק או טיסן יכולים לגרום לפציעה קשה ולסכן חיים, אך במקרים רבים תגובת הפחד בהטסה נגרמת מסיבות נוספות: הפחד לרסק כלי יקר, שהושקעה בו לעתים הרבה עבודה; החשש "לפשל" מול אחרים שצופים; פגיעה פוטנציאלית בערך העצמי ("מה, אני לא מסוגל לעשות הקפה / פיירופליפ / באז בגובה מטר מעל המסלול?"). כל אלו סיבות לדאגה ולחשש, גם אם אינן בהכרח מסכנות את חיינו באופן מיידי. יחד עם זאת, כיוון שכאמור תגובת הפחד הינה תגובה אבולוציונית בסיסית המגיעה מאיזורים ראשוניים במוח (מאיזור המערכת הלימבית), אין הבחנה "מודעת" בתגובת הפחד בין גורם מסכן חיים לבין גורם שהוא "סתם מדאיג". כך, אדם הסובל מחרדת בחינות יכול לחוות סימפטומים פיזיולוגיים של FIGHT OR FLIGHT , למרות שהמבחן כנראה לא צפוי לטרוף אותו. וניתן לראות בקלות איך ירידה בקשב ובריכוז, רעד בשרירים, הזעה מוגברת, פגיעה במוטוריקה העדינה, מחשבות שליליות ופסימיות, סחרחורת וכדומה, יכולים לפגוע הן בחווית ההנאה שלנו מההטסה, וכמובן גם בביצועינו וביכולת השליטה שלנו על הכלי שנמצא באוויר.
עוד תופעה שקשורה לפחד וראוי להתייחס אליה, היא ההימנעות: נהוג להניח שהאויב הגדול של האדם הפוחד ממשהו, הוא התממשות הדבר ממנו הוא פוחד; ובכן, כן ולא. מי שמנוסה בטיפול בהפרעות חרדה יכול להעיד שהאויב הגדול ביותר שיוצר הפחד הוא ההימנעות, או מה שנהוג לכנות: "הפחד מהפחד". ציינתי קודם את מערכת הלחימה או הבריחה המתעוררת פיזיולוגית נוכח סכנה מוחשית; ובכן, ישנו סוג נוסף של תגובה לגירוי שמייצג פ ו ט נ צ י א ל לסכנה, והוא קיפאון. וכדי להמחיש – כשהאדם הקדמון שלנו שטייל ביער ראה נמר עובר כמה עשרות מטרים ממנו, אבל לא מביט לכיוונו, התגובה ההגיונית ביותר לשמירה על חייו הייתה לקפוא במקום ולקוות שהנמר ימשיך בדרכו. אם הנמר מנגד הבחין בו והחל להתקרב, מופיע מנגנון הבריחה או הלחימה, התגובות הנחוצות במצב כזה לשמירה על החיים. ובכן, לתופעת הקיפאון הפיזיולוגי יש גם מקבילה פסיכולוגית, והיא ההימנעות: כאשר אנחנו חוששים מפני מצב מסויים שבו אנחנו ע ל ו ל י ם לחוות סכנה או כישלון, אנחנו נמנעים ממנו. כך ניתן להבין מצבים בהם יש לכם טיסן חדש ומוכן לטסט שעבדתם עליו חודשים, ולפתע "לא מסתדר" לצאת לטיסת המבחן כמה שבועות באמתלות ותירוצים שונים. זו היא הימנעות: הפוטנציאל לרסק את הטיסן חלילה בטיסת המבחן, סיכון שהוא עדיין פוטנציאלי, ולא מוחשי ומיידי, מעורר נטייה להימנעות. או למשל, מטיס שמטיס מסוק ברמה סבירה, ואחרי ריסוק פתאום חוזר רק לרחף, וחושש מלבצע תמרונים שהוא שולט בהם היטב.
אז מה לעשות? לא לפחד? הלוואי שיכולנו, ובעצם – לא בטוח. עקומת הלמידה כתלות במתח הינה בצורת קערה הפוכה ("פרבולה"), קרי: אדם שאין בו שום מתח או סטרס בלמידה, לא משקיע, לא מגוייס, ולא מתקדם. או שבקיצוניות השנייה, לוקח סיכונים מוגזמים מבלי שהוא מודע לסכנה. מצד שני, מעבר לרמה אופטימלית של מתח בונה וחיובי ללמידה, מגיע השלב שבו המתח הופך לחרדה, שפוגעת בלמידה ובביצוע. מה גם שכאמור, תגובת החרדה הינה בלתי נשלטת ולעתים גם בלתי מודעת, כך שהבחירה "לא לפחד" איננה בידינו. וחשוב גם להזכיר, שתחושת האדרנלין יוצרת גם מעין שיכרון, חוויה של כח, של סיפוק, של אתגר – שבגללה בין היתר אנחנו מטיסים, מאתגרים את עצמינו, מנסים תרגילים חדשים כל הזמן... עולה השאלה, איך נשמור על מתח בונה שהינו בגדר התרגשות מהנה ותורמת, ונצמצם עד כמה שאפשר את השפעתה השלילית של החרדה? ישנן כמה דרכים להתמודדות. אציג כמה רעיונות שמתבססים על עקרונות הגישה הקוגניטיבית – התנהגותית לטיפול בפחד וחרדה; גישה זו מניחה שאמנם על הפחד עצמו קשה לנו להשפיע בבחירה מודעת, אך אנחנו יכולים לבחור ולשלוט טוב יותר על מחשבותינו ועל הפרשנות שלנו למציאות הסובבת אותנו, ולבחור בצורת חשיבה מרגיעה במקום מלחיצה, ואנחנו יכולים גם לבחור בהתנהגויות מסויימות שסביר שיפחיתו חרדה מאשר שיגבירו אותה:
• ראשית, חשוב לזהות את הטריגרים שצפויים לעורר חרדה. ישנם מצבים שבאופן טבעי יגבירו חשש וחרדה, כגון הטסות ראשונות בתחום, הטסה של כלי חדש, הטסה לאחר ריסוק וכדומה; ויש גם טריגרים ספציפיים לחרדה ששונים בין אדם לאדם. יש מי שלמשל מתעוררת בו חוסר נוחות מנוכחות של אנשים מסויימים סביבו, או מנוכחות של עוד כלים באוויר במקביל לכלי שלו. יש מי שתנאי מזג אוויר מסויימים יעוררו בו חוסר נוחות. חלקינו נרגיש לחץ אם אנחנו יוצאים להטיס בלחץ זמן, אך יש מי שדווקא מזה הכי ייהנו. אני למשל הייתי נלחץ בהתחלה מזה שמצלמים אותי מטיס... היום קצת פחות. חשוב שכל אחד יידע לזהות את גורמי המתח האישיים שלו, במקום להתעלם מהם. לטמון את הראש בחול ולהכריז "אני לא פוחד משום דבר" אולי מרשים את הח'ברה, אבל כלי מרוסק בגלל חוסר ריכוז או חרדה מוכחשת - לא עושה לאף אחד טוב על הלב.
• הסביבה ותנאי ההטסה: חרדה ניתן לדמות לתל עפר, שבנוי שכבות שכבות, שכבה על גבי שכבה. כל שכבה תורמת לגובהו של התל, גם אם לא תמיד מודעים לקיומה. בהקשרינו: כל גורם של לחץ, גם אם הוא קטן, מגביה את ה"תל" ומגביר את הסיכוי להתפתחות של תגובת חרדה. לכן, השתדלו לצמצם למינימום את "שכבות התל" שבשליטתכם, במיוחד במצבים שצפויים לעורר תגובת חרדה: המנחת עמוס בסקרנים ששואלים שאלות ומעוררים בכם חוסר נוחות? המתינו שיתפנה קצת, לפני שאתם מעלים טיסן חדש בפעם הראשונה. יש המון כלים באוויר? אולי זה לא הזמן להתנסות ראשונה בריחוף עם המסוק החדש שאתמול סיימת לבנות. האישה מתקשרת כל 3 דקות להזכיר שהילד מסיים עוד עשר דקות את הגן? אולי אפשר לוותר על ההטסה האחרונה של היום, ולהתקפל ברוגע. החבר המטיס הוותיק, מלא ברצון טוב, עומד לכם מאחורי האוזן ונותן עצות, ולכם זה מפריע להתרכז? בקשו בנימוס וברוח טובה לתת לכם קצת מרחב. רוב המטיסים הותיקים ערים ללחץ של מטיסים חדשים, אחרי ריסוק, ובאופן כללי, ויכבדו את בקשתכם למרחב באוויר או על המסלול, או אולי דווקא לתמיכה ולעידוד.
• אתגרים מדורגים וברי השגה: כמו שציינתי קודם, האתגר הגדול בהתמודדות עם פחד איננו הפחד עצמו, אלא ההימנעות: "הפחד מהפחד". אנשים שמפחדים ממשהו נוטים להימנע ממנו, או לשמור על "מרחב ביטחון" מוגזם, מצומצם יותר ביחס ליכולותיהם בפועל. הנמנעים – לא מתקדמים, וגרוע מכך, משמרים את הפחד; שהרי אם אני נמנע מלהתקרב לגורם הפחד שלי, אני לא חווה פחד, מה שמחזק את הנטייה להימנע. אבל בבחירה בהימנעות, מפספסים את ההזדמנות להתמודדות, ולתובנה כי ניתן להתגבר על הפחד. הימנעות לאורך זמן יוצרת תסכול מחוסר ההתקדמות, ולשיעמום מרמת ההטסה שמתקבעים בה, ללא התקדמות. מצד שני, יש את אלו שינסו "להתפוצץ על זה", לנסות להתעלם מהפחד ופשוט לעלות לאוויר ולתקתק את כל ארסנל התרגילים המורכבים ביותר שהם מכירים. ובכן, זו דרך לגיטימית להתמודדות, רק שיש בה סיכון: מי שמנסה להתמודד עם החרדה דרך אתגר גדול מדי, מגביר את הסיכוי שלו להיכשל, וכתוצאה מכך לאבד את המוטיבציה לניסיונות התמודדות נוספים. מה גם שכיוון שכאמור מצב של חרדה מייצר תגובות שפוגמות ביכולת ההטסה שלנו מבחינה פיזיולוגית, הרי שלנסות להתמודד עם החרדה בתרגילים שהם בשיא רמת יכולת ההטסה שלנו, או מעבר אליה – מגבירים את הסיכון לריסוק; ובתחום שלנו זה גם סיכון לפציעה או פגיעה במישהו. אז מה כן עושים? מתקדמים בהדרגה, בהצבת אתגרים ברי השגה. "אתגרים" = חשוב להתקדם, לצאת מעט מטווח הביטחון המוכר. "ברי השגה" = נבצע את מה שאנחנו יודעים שמהווה עבורינו אתגר, אך נבחר באתגרים שיש סיכוי סביר שנצליח להתמודד איתם. עוזר גם להגדיר לעצמך "פרס" קטן מוחשי אם תצליח לעמוד באתגר שהצבת לעצמך: "אחרי שאעשה את ההקפה הזו, שאני יודע שבעבר הצלחתי לעשות בקלות, אשב לכוס קפה ומנוחה"; "אחרי הטסט פלייט לטיסן החדש אעלה את הסרטון לפורום, שכולם ישמחו יחד איתי בטיסן החדש"... זה נשמע שולי, אולי ילדותי, אבל כולנו איפה שהוא ילדים בלב, וכולנו שואבים מוטיבציה מהבטחה מוחשית לחיזוק על התמודדות מוצלחת, גם אם הוא קטן וסמלי.
• היעזרות במדריך או מטיס בעל נסיון: ציינתי קודם שיש מי שדווקא עודף עצות והכוונה בזמן הטסה, עשויים להלחיץ אותו. יחד עם זאת, רובינו נרגיש קצת יותר רגועים מנוכחותו של בעל נסיון רגוע ונעים שיעודד, יכוון ויתמוך בהטסות הראשונות או בתרגול של תרגילים חדשים. ובל נשכח שבמקרה של טעות הטסה או תקלה, הכוונה מתאימה של מטיס מנוסה בזמן אמת או אפילו לקיחת השליטה על הכלי (אם משתמשים בכבל חניך-מדריך) יכולה להציל את הכלי מריסוק. ביחרו במדריך או מטיס מלווה שמצד אחד יש לו את הנסיון והידע המתאימים כדי לתת לכם תחושת ביטחון, ומצד שני – שיהיה נעים, שתוכלו לקבל ממנו הנחיות והערות ברוח טובה ולא בתחושה של ביקורת או לחץ. ואם כבר היעזרות במדריך, אני ממליץ לקבל הכוונה מבעל נסיון עוד לפני הטיסה הראשונה, כבר משלב בחירת הציוד וגם בהכוונה לתרגול נכון בסימולטור: כפי שאסביר מייד - אימון בסימולטור מטמיע באופן אוטומטי מיומנויות מוטוריות, וכשמתאמנים לא נכון בסימולטור, רוכשים הרגלי טיסה לא נכונים ומיומנויות מוטוריות שאח"כ מתקבעות כשגויות. אני יכול לספר מנסיוני שאחרי חצי שנה של הטסת מסוקים קיבלתי שיעור אינטרנטי דרך הסימולטור ממדריך מנוסה, והבנתי כמה לא נכון אני מטיס כבר מרמת הריחוף. עשיתי מאמץ לשנות הרגלים, וזה שיפר מאד את ההטסה שלי גם להמשך.
• אימון בסימולטור: במצבי חירום ישנה נטייה לFIGHT OR FLIGHT, וכאמור בתנאים מסוימים גם לתגובה של קיפאון. קיפאון מתעורר כאשר יש פוטנציאל לסכנה, שטרם התממש. למשל – כאשר מסוק מאבד זנב באוויר בגובה סביר, יש סיכוי גבוה יותר שהמטיס יקפא במקום לרגע, מאשר כשהמסוק כבר צולל לכיוון הקרקע – זהו כבר שלב שבו הסכנה מוחשית וברורה, ובו צפויה יותר תגובת הלחימה או הבריחה. במצב הקיפאון אנו נוטים שלא להגיב כלל, ובמצב ה"לחימה או בריחה" אנו נוטים לתגובת יתר. אימון מוטורי בסימולטור על תרגולות חירום משפר את התגובה האוטומטית שלנו בזמן לחץ, כיוון שהמיומנות המוטורית הופכת למוטמעת ואוטומטית. לכן אימון בסימולטור על תרגולות חירום, מעלה לאין שיעור את הסיכויים לצאת בשלום ממצבי חירום שכאלו בשטח. בכל תרגול בסימולטור אני משלב תרגולים של אוטו רוטציה ואיבוד זנב (במסוקים), או נחיתה ללא מנוע או מול פרצי רוח חזקים (בטיסנים) למשל. עבור מטיס חדש שנסיונו בהטסה מועט, כל הטסה, ולו הבסיסית ביותר, היא בגדר מצב "פסאודו – חירומי", ולכן תירגול בסימולטור של מיומנויות ההטסה הבסיסיות יוכל לסייע מאד בהתמודדות עם הלחץ בהטסות הראשונות.
• אבל סימולטור זה ממש לא כמו בשטח... אז מה עושים? זה נכון, הסימולטור מתרגל אותנו מוטורית, אבל כשמרסקים בסימולטור לא מאבדים כסף, שעות עבודה על הכלי, לא נפצעים חלילה ולא מסכנים אף אחד. לחיצה על כפתור במקלדת, והנה טיסן חדש מופיע על המסלול במסך. ואכן, בגלל זה יש פער מסויים בין תרגול בסימולטור להטסה בשטח. מה נעשה? נוכל להפוך את הסימולטור לכלי יעיל יותר להתמודדות, אם נעשה כמה דברים שיהפכו אותו להיות דומה יותר לסביבת ההטסה שלנו - ויזואלית, מוטורית ורגשית:
- ויזואלית: רגשות נוטים להיות מותנים בסביבה וברכיבים ויזואליים, בין היתר. לכן, כדאי לתרגל בסימולטור ב"נוף" הטסה דומה עד כמה שאפשר לסביבת ההטסה שלנו. במסלול שלכם בד"כ ממריאים מימין לשמאל? כוונו בסימולטור את כיוון הרוח כך שההמראה והנחיתה יהיו דומות למה שבשטח שלכם. אתם מטיסים באמצע המדבר? סביבת הטסה עירונית בסימולטור תיתן תחושה פחות מציאותית עבורכם. גם בבחירת הכלי, כדאי לנסות לבחור כלי דומה עד כמה שאפשר לכלי שאתם מטיסים (בRealFlight אגב מרגישים הרבה יותר הבדל בתחושה של הבדלים בהתנהגות בין כלים שונים, לעומת Phoenix, לפחות לדעתי..).
- מוטורית: נסו להתאים את השלט של הסימולטור ולכוונן אותו בצורה הדומה ביותר לשלט האמיתי שלכם: מתג הhold שלכם הוא תמיד מעל סטיק ימין? הגדירו כך גם בסימולטור. בשטח אתם מטיסים עם Expo? הגדירו כך גם בסימולטור. כך, "הזיכרון המוטורי" של התרגילים ותרגולות החירום שאתם מתאמנים בהם, ייצרבו כרצף תנועות אוטומטי שמתאים לכלי המוחשי שלכם בשטח.
- רגשית: אמנם כשאנחנו מרסקים בסימולטור זה לא עולה כסף, ולכן אין תחושת לחץ ודריכות, אבל אנחנו כן יכולים לעורר משהו מתחושת הדריכות והמתח באמצעות שימוש ב"עונשים" קטנים ויזומים... למה הכוונה? למשל, להחליט שאם ארסק את הטיסן בסימולטור, אצטרך לשבת דקה מול המסך, בלי להטיס. או לשים שקל בצנצנת. או לעשות 10 שכיבות שמיכה. מספיק להגדיר עונש קטן כדי לעורר בנו משהו מתחושת הדריכות שאנו מרגישים בשטח; כמובן עוצמת הדריכות והלחץ תהיה שונה, אך זה יותר טוב מלהטיס בסימולטור בהתעלמות מוחלטת מריסוקים והמתח מפניהם.
• התמודדות עם מחשבות שליליות – בזמן לחץ וחרדה, הראש שלנו נוטה להיות עסוק בייצור ובחזרה על מחשבות שליליות ופסימיות, שמגבירות עוד יותר את הלחץ ופוגעות בריכוז: "מה אם אני ארסק? איזה פאדיחה כולם מסביב מסתכלים עליי? המסוק הזה עלה מלא כסף... אשתי תתלה אותי אם אני שוב מרסק טיסן היום...". המחשבות השליליות נוטות להיות מעגליות, קטסטרופליות, ומגבירות מאד את הלחץ. אז מה עושים? ובכן, ניתן לדמות את הזיכרון המילולי שלנו לרשמקול, שמוגבל לרצועה אחת בלבד: אם שומעים את ה"ביטלס", אי אפשר לשמוע "הג'ירפות". לכן, כשמתחילים להרגיש את סימני החרדה, שימוש במנטרות מרגיעות וחיוביות יכול לעזור לבלום את התפתחות מעגל המחשבות השליליות. אני למשל אומר לעצמי כשאני מרגיש לחץ לפני המראה עם המסוק: "אני יודע להטיס מסוק, אני מטיס בשביל הכייף האישי שלי ולא עושה הופעות לאף אחד", וממריא. חשוב שהמנטרה תהיה אמיתית ולא שקרית, כי לשקרים שאנחנו משקרים לעצמינו, אנחנו לא נוטים להאמין... לכן לומר "אין שום סיכוי שארסק" זו לא מנטרה טובה; זה שקר, שלא ירגיע בזמן לחץ. אבל לומר לעצמך "אני מטיס כבר שנתיים וריסקתי רק פעמים בודדות, רוב הסיכויים שהכל יהיה בסדר", זו מנטרה חיובית ומקדמת. גם אמירה כמו "אמנם זו פעם ראשונה שאני מטיס ואני מאד לחוץ, אבל יש לידי מישהו שאני סומך עליו שידריך אותי וישמור עליי" יכולה לעזור למטיס המתחיל. יש עוד כלים נוספים להתמודדות עם מחשבות שליליות, אך שימוש במנטרות חיוביות זה כלי יעיל ופשוט ללמידה ולשימוש.
• כלים בסיסיים לרגיעה גופנית – כפי שחלק ניכר מתגובת הפחד מתבטא בסימפטומים גופניים, כך גם ניתן להרגיע את תחושת הלחץ הפנימית באמצעות כלים לרגיעה גופנית. העיקרון של הכלים לרגיעה גופנית זה לעשות "קונטרה" לתגובות הפיזיולוגיות של חרדה: בזמן לחץ אנו נוטים לנשימה מהירה – כשנרצה להירגע, ננסה במכוון לנשום נשימות איטיות, רגועות וסדירות; בזמן לחץ אנו נוטים ליובש בפה ולתחושת בחילה – שתייה איטית של מים, ייצור מכוון ומוגבר של רוק בפה, עוזרים להירגע; בזמן לחץ אנחנו נוטים לתחושת סחרחורת וחוסר יציבות – עמידה יציבה, עם נעליים נוחות, על קרקע מוצקה, עוזרות לתחושה יציבה ובטוחה יותר. במצב של סחרחורת ותחושת חוסר יציבות עוזר לפעמים לרקוע בחוזקה על הקרקע, ללחוץ את הרגליים כנגד הרצפה – להמחיש לגוף שלנו את יציבות הקרקע שעליה אנחנו עומדים.
• ודבר אחרון – רבים מאיתנו הגיעו לתחום התעופה בשלט רחוק כתחביב של רגיעה מלחצי היומיום, כמשהו כייפי ונעים שאנחנו אוהבים לעשות. ההתמקדות בכלי שנמצא באוויר היא סוג של מדיטציה, ויש לה השפעה מרגיעה בפני עצמה. גם מתחושת האדרנלין, ההתרגשות והסיפוק שבהתגברות עליהם, אנחנו שואבים הנאה ומוטיבציה להמשיך בתחביב המדהים הזה. אז אל תהפכו את הכייף שלכם לעונש: טוסו ברוגע, בצורה שנכונה ומהנה בשבילכם. התמקדות בהשוואת ביצועיכם לביצועיהם של חבריכם, נסיון להרשים את החברים למנחת או עוברי אורח, שיפוטיות יתר וביקורתיות יתר – כל אלו שייכים יותר לתחום התחרותיות המקצוענית שהינה יותר בגדר "עבודה", ופחות בגדר תחביב מהנה.
מקווה שיש מי שימצא תועלת בסקירה זו; השתדלתי שלא להבליג יתר על המידה במונחים מקצועיים יבשים ומשעממים, ומצד שני גם לא לעשות רדוקציה שטחית, אלא להקיף את הנושא בצורה שתהיה מעניינת וגם יעילה. מי שחש צורך בהכוונה נוספת באופן ספציפי, מוזמן להתייעץ בהודעה פרטית. חשוב לי להזכיר לסיום, שהפחד איננו מיותר, בבסיסו הוא היה ונשאר – מנגנון רגשי שנועד לשמור על שלמות גופינו, על חיינו, ובהרחבה, גם על הציוד שלנו. אין בסקירה זו משום המלצה חלילה לשאננות יתר או להתעלמות מכל אמצעי ונהלי הבטיחות האחרים. חשוב לדאוג, אבל דאגה בונה מקדמת ושומרת, ולא חרדה משתקת.
טוסו בשלום, עלו והצליחו, ושתצליחו גם בנחיתות !!!
אז – פחד... אני מפחד? מה פתאום? הרי זה בסך הכל תחביב, ממה יש לפחד? סה"כ "מסוק צעצוע"... טיסן קלקר... אני? מפחד? אני גבר מסוקס וכריזמטי, אני לא מפחד משום דבר ;)... ועדיין, כל אחד מאיתנו מכיר את התחושה – בהטסה ראשונה של כלי חדש, או בהטסות הראשונות בכניסה לתחביב, בתחילת הדרך, או אחרי ריסוק, או בנסיונות הראשונים לבצע תימרון או תרגיל חדש... הידיים רועדות קצת על הסטיקים, הדופק מתגבר... האצבעות מזיעות ומחליקות על הסטיקים... הדיבורים של הח'ברה מסביב פתאום דופקים באוזניים כמו פטישים... הרגליים רועדות קצת... הרוח הקיצית הקלילה כמעט מעיפה אותך לרצפה והראש מסוחרר.. אז מה לכל הרוחות קורה לי ולמה? האם הפיתרון הוא כמאמר פתגם המטיסים הידוע "לקשור את ה@#ים באזיקון ולעלות לאוויר"? או אולי "לך על זה בכל הכח"? אולי בכלל "להתחיל לאט ורגוע בלי שום סיכונים מיותרים"? מה הדרך הנכונה להתמודד, ולמה? וכיצד ניתן להתמודד עם התופעות המוזרות הללו, שקורות לכולנו מדי פעם?
אז קודם כל – קצת רקע תאורטי על פחד, חרדה, וכיצד הם רלוונטיים לנו המטיסים בשלט רחוק. אשתדל שלא להבליג בתאוריה ולהתמקד בעיקרי הדברים... כי כדי לנצח את הפחד, צריך להכיר קצת את "האוייב".
הפחד הינו אחת התגובות הרגשיות הבסיסיות ביותר אבולוציונית, ומטרתו: שמירה על חיינו ושלמות גופינו. תגובת פחד הינה תגובה חזקה, לעתים בלתי מודעת, קשה מאד להתעלם ממנה והיא משפיעה על גופינו, רגשותינו, התנהגותינו ומחשבתינו במגוון דרכים שמטרתם העיקרית: שמירה על חיינו. כשהאדם הקדמון טייל לו ביערות, אם ראה מולו נמר – אוי ואבוי אם לא היה מפחד... הפחד נוכח איום מסכן חיים מפעיל תגובות שנועדו להגן על הגוף, במספר מישורים - כחלק ממנגנון FIGHT OR FLIGHT: הכנת הגוף לבריחה, או למלחמה: שתי תגובות שמטרתן אחת, להגן על הגוף. במישור הרגשי, הפחד יוצר תחושת מצוקה לא נעימה: תחושה שנועדה למשוך את תשומת הלב ולהעיר את המודעות שלנו לסכנה, בצורה שקשה לנו להתעלם ממנה. במישור המוטיב ציוני: פחד מעורר נטייה להימנעות, לנסיגה, ומפחית את הנטייה ליזום, ליצור, להתנסות, לקחת סיכונים. במישור הקוגניטיבי: פחד גורם לפגיעה בקשב ובריכוז (עקב ריכוז הקשב במוקד הסכנה וירידה בקשב לכל מה שמסביב), לפגיעה בזיכרון, ולהתגברות של מחשבות שליליות ופסימיות. במישור הפיזיולוגי: במצב פחד המוח מפנה יותר דם לשרירי השלד כהכנה לבריחה או לחימה, וכתוצאה מכך הדופק עולה, הנשימה מואצת; כמו כן אנו מזיעים כיוון שהגוף מכין את עצמו לקירור השרירים מהמאמץ הצפוי; בלוטת האדרנל מפרישה אדרנלין כדי להגביר את הדריכות והתגובה המהירה, אך אדרנלין גורם גם לרעד בשרירים עקב טונוס שרירים גבוה ומכאן לפגיעה במוטוריקה העדינה; מערכת העיכול מפסיקה לעבוד כדי לפנות יותר דם לשרירי השלד – וכתוצאה מכך עשויים להרגיש יובש בפה, בחילה, במקרים קיצוניים קושי בשליטה על סוגרים; שיווי המשקל נפגע, יש נטייה להרגיש סחרחורת. ועוד ועוד.
אז מה כל זה קשור להטסה? הרי ברוב המקרים, טיסן הקלקר לא מאיים על חיינו? נכון שלעתים מסוק או טיסן יכולים לגרום לפציעה קשה ולסכן חיים, אך במקרים רבים תגובת הפחד בהטסה נגרמת מסיבות נוספות: הפחד לרסק כלי יקר, שהושקעה בו לעתים הרבה עבודה; החשש "לפשל" מול אחרים שצופים; פגיעה פוטנציאלית בערך העצמי ("מה, אני לא מסוגל לעשות הקפה / פיירופליפ / באז בגובה מטר מעל המסלול?"). כל אלו סיבות לדאגה ולחשש, גם אם אינן בהכרח מסכנות את חיינו באופן מיידי. יחד עם זאת, כיוון שכאמור תגובת הפחד הינה תגובה אבולוציונית בסיסית המגיעה מאיזורים ראשוניים במוח (מאיזור המערכת הלימבית), אין הבחנה "מודעת" בתגובת הפחד בין גורם מסכן חיים לבין גורם שהוא "סתם מדאיג". כך, אדם הסובל מחרדת בחינות יכול לחוות סימפטומים פיזיולוגיים של FIGHT OR FLIGHT , למרות שהמבחן כנראה לא צפוי לטרוף אותו. וניתן לראות בקלות איך ירידה בקשב ובריכוז, רעד בשרירים, הזעה מוגברת, פגיעה במוטוריקה העדינה, מחשבות שליליות ופסימיות, סחרחורת וכדומה, יכולים לפגוע הן בחווית ההנאה שלנו מההטסה, וכמובן גם בביצועינו וביכולת השליטה שלנו על הכלי שנמצא באוויר.
עוד תופעה שקשורה לפחד וראוי להתייחס אליה, היא ההימנעות: נהוג להניח שהאויב הגדול של האדם הפוחד ממשהו, הוא התממשות הדבר ממנו הוא פוחד; ובכן, כן ולא. מי שמנוסה בטיפול בהפרעות חרדה יכול להעיד שהאויב הגדול ביותר שיוצר הפחד הוא ההימנעות, או מה שנהוג לכנות: "הפחד מהפחד". ציינתי קודם את מערכת הלחימה או הבריחה המתעוררת פיזיולוגית נוכח סכנה מוחשית; ובכן, ישנו סוג נוסף של תגובה לגירוי שמייצג פ ו ט נ צ י א ל לסכנה, והוא קיפאון. וכדי להמחיש – כשהאדם הקדמון שלנו שטייל ביער ראה נמר עובר כמה עשרות מטרים ממנו, אבל לא מביט לכיוונו, התגובה ההגיונית ביותר לשמירה על חייו הייתה לקפוא במקום ולקוות שהנמר ימשיך בדרכו. אם הנמר מנגד הבחין בו והחל להתקרב, מופיע מנגנון הבריחה או הלחימה, התגובות הנחוצות במצב כזה לשמירה על החיים. ובכן, לתופעת הקיפאון הפיזיולוגי יש גם מקבילה פסיכולוגית, והיא ההימנעות: כאשר אנחנו חוששים מפני מצב מסויים שבו אנחנו ע ל ו ל י ם לחוות סכנה או כישלון, אנחנו נמנעים ממנו. כך ניתן להבין מצבים בהם יש לכם טיסן חדש ומוכן לטסט שעבדתם עליו חודשים, ולפתע "לא מסתדר" לצאת לטיסת המבחן כמה שבועות באמתלות ותירוצים שונים. זו היא הימנעות: הפוטנציאל לרסק את הטיסן חלילה בטיסת המבחן, סיכון שהוא עדיין פוטנציאלי, ולא מוחשי ומיידי, מעורר נטייה להימנעות. או למשל, מטיס שמטיס מסוק ברמה סבירה, ואחרי ריסוק פתאום חוזר רק לרחף, וחושש מלבצע תמרונים שהוא שולט בהם היטב.
אז מה לעשות? לא לפחד? הלוואי שיכולנו, ובעצם – לא בטוח. עקומת הלמידה כתלות במתח הינה בצורת קערה הפוכה ("פרבולה"), קרי: אדם שאין בו שום מתח או סטרס בלמידה, לא משקיע, לא מגוייס, ולא מתקדם. או שבקיצוניות השנייה, לוקח סיכונים מוגזמים מבלי שהוא מודע לסכנה. מצד שני, מעבר לרמה אופטימלית של מתח בונה וחיובי ללמידה, מגיע השלב שבו המתח הופך לחרדה, שפוגעת בלמידה ובביצוע. מה גם שכאמור, תגובת החרדה הינה בלתי נשלטת ולעתים גם בלתי מודעת, כך שהבחירה "לא לפחד" איננה בידינו. וחשוב גם להזכיר, שתחושת האדרנלין יוצרת גם מעין שיכרון, חוויה של כח, של סיפוק, של אתגר – שבגללה בין היתר אנחנו מטיסים, מאתגרים את עצמינו, מנסים תרגילים חדשים כל הזמן... עולה השאלה, איך נשמור על מתח בונה שהינו בגדר התרגשות מהנה ותורמת, ונצמצם עד כמה שאפשר את השפעתה השלילית של החרדה? ישנן כמה דרכים להתמודדות. אציג כמה רעיונות שמתבססים על עקרונות הגישה הקוגניטיבית – התנהגותית לטיפול בפחד וחרדה; גישה זו מניחה שאמנם על הפחד עצמו קשה לנו להשפיע בבחירה מודעת, אך אנחנו יכולים לבחור ולשלוט טוב יותר על מחשבותינו ועל הפרשנות שלנו למציאות הסובבת אותנו, ולבחור בצורת חשיבה מרגיעה במקום מלחיצה, ואנחנו יכולים גם לבחור בהתנהגויות מסויימות שסביר שיפחיתו חרדה מאשר שיגבירו אותה:
• ראשית, חשוב לזהות את הטריגרים שצפויים לעורר חרדה. ישנם מצבים שבאופן טבעי יגבירו חשש וחרדה, כגון הטסות ראשונות בתחום, הטסה של כלי חדש, הטסה לאחר ריסוק וכדומה; ויש גם טריגרים ספציפיים לחרדה ששונים בין אדם לאדם. יש מי שלמשל מתעוררת בו חוסר נוחות מנוכחות של אנשים מסויימים סביבו, או מנוכחות של עוד כלים באוויר במקביל לכלי שלו. יש מי שתנאי מזג אוויר מסויימים יעוררו בו חוסר נוחות. חלקינו נרגיש לחץ אם אנחנו יוצאים להטיס בלחץ זמן, אך יש מי שדווקא מזה הכי ייהנו. אני למשל הייתי נלחץ בהתחלה מזה שמצלמים אותי מטיס... היום קצת פחות. חשוב שכל אחד יידע לזהות את גורמי המתח האישיים שלו, במקום להתעלם מהם. לטמון את הראש בחול ולהכריז "אני לא פוחד משום דבר" אולי מרשים את הח'ברה, אבל כלי מרוסק בגלל חוסר ריכוז או חרדה מוכחשת - לא עושה לאף אחד טוב על הלב.
• הסביבה ותנאי ההטסה: חרדה ניתן לדמות לתל עפר, שבנוי שכבות שכבות, שכבה על גבי שכבה. כל שכבה תורמת לגובהו של התל, גם אם לא תמיד מודעים לקיומה. בהקשרינו: כל גורם של לחץ, גם אם הוא קטן, מגביה את ה"תל" ומגביר את הסיכוי להתפתחות של תגובת חרדה. לכן, השתדלו לצמצם למינימום את "שכבות התל" שבשליטתכם, במיוחד במצבים שצפויים לעורר תגובת חרדה: המנחת עמוס בסקרנים ששואלים שאלות ומעוררים בכם חוסר נוחות? המתינו שיתפנה קצת, לפני שאתם מעלים טיסן חדש בפעם הראשונה. יש המון כלים באוויר? אולי זה לא הזמן להתנסות ראשונה בריחוף עם המסוק החדש שאתמול סיימת לבנות. האישה מתקשרת כל 3 דקות להזכיר שהילד מסיים עוד עשר דקות את הגן? אולי אפשר לוותר על ההטסה האחרונה של היום, ולהתקפל ברוגע. החבר המטיס הוותיק, מלא ברצון טוב, עומד לכם מאחורי האוזן ונותן עצות, ולכם זה מפריע להתרכז? בקשו בנימוס וברוח טובה לתת לכם קצת מרחב. רוב המטיסים הותיקים ערים ללחץ של מטיסים חדשים, אחרי ריסוק, ובאופן כללי, ויכבדו את בקשתכם למרחב באוויר או על המסלול, או אולי דווקא לתמיכה ולעידוד.
• אתגרים מדורגים וברי השגה: כמו שציינתי קודם, האתגר הגדול בהתמודדות עם פחד איננו הפחד עצמו, אלא ההימנעות: "הפחד מהפחד". אנשים שמפחדים ממשהו נוטים להימנע ממנו, או לשמור על "מרחב ביטחון" מוגזם, מצומצם יותר ביחס ליכולותיהם בפועל. הנמנעים – לא מתקדמים, וגרוע מכך, משמרים את הפחד; שהרי אם אני נמנע מלהתקרב לגורם הפחד שלי, אני לא חווה פחד, מה שמחזק את הנטייה להימנע. אבל בבחירה בהימנעות, מפספסים את ההזדמנות להתמודדות, ולתובנה כי ניתן להתגבר על הפחד. הימנעות לאורך זמן יוצרת תסכול מחוסר ההתקדמות, ולשיעמום מרמת ההטסה שמתקבעים בה, ללא התקדמות. מצד שני, יש את אלו שינסו "להתפוצץ על זה", לנסות להתעלם מהפחד ופשוט לעלות לאוויר ולתקתק את כל ארסנל התרגילים המורכבים ביותר שהם מכירים. ובכן, זו דרך לגיטימית להתמודדות, רק שיש בה סיכון: מי שמנסה להתמודד עם החרדה דרך אתגר גדול מדי, מגביר את הסיכוי שלו להיכשל, וכתוצאה מכך לאבד את המוטיבציה לניסיונות התמודדות נוספים. מה גם שכיוון שכאמור מצב של חרדה מייצר תגובות שפוגמות ביכולת ההטסה שלנו מבחינה פיזיולוגית, הרי שלנסות להתמודד עם החרדה בתרגילים שהם בשיא רמת יכולת ההטסה שלנו, או מעבר אליה – מגבירים את הסיכון לריסוק; ובתחום שלנו זה גם סיכון לפציעה או פגיעה במישהו. אז מה כן עושים? מתקדמים בהדרגה, בהצבת אתגרים ברי השגה. "אתגרים" = חשוב להתקדם, לצאת מעט מטווח הביטחון המוכר. "ברי השגה" = נבצע את מה שאנחנו יודעים שמהווה עבורינו אתגר, אך נבחר באתגרים שיש סיכוי סביר שנצליח להתמודד איתם. עוזר גם להגדיר לעצמך "פרס" קטן מוחשי אם תצליח לעמוד באתגר שהצבת לעצמך: "אחרי שאעשה את ההקפה הזו, שאני יודע שבעבר הצלחתי לעשות בקלות, אשב לכוס קפה ומנוחה"; "אחרי הטסט פלייט לטיסן החדש אעלה את הסרטון לפורום, שכולם ישמחו יחד איתי בטיסן החדש"... זה נשמע שולי, אולי ילדותי, אבל כולנו איפה שהוא ילדים בלב, וכולנו שואבים מוטיבציה מהבטחה מוחשית לחיזוק על התמודדות מוצלחת, גם אם הוא קטן וסמלי.
• היעזרות במדריך או מטיס בעל נסיון: ציינתי קודם שיש מי שדווקא עודף עצות והכוונה בזמן הטסה, עשויים להלחיץ אותו. יחד עם זאת, רובינו נרגיש קצת יותר רגועים מנוכחותו של בעל נסיון רגוע ונעים שיעודד, יכוון ויתמוך בהטסות הראשונות או בתרגול של תרגילים חדשים. ובל נשכח שבמקרה של טעות הטסה או תקלה, הכוונה מתאימה של מטיס מנוסה בזמן אמת או אפילו לקיחת השליטה על הכלי (אם משתמשים בכבל חניך-מדריך) יכולה להציל את הכלי מריסוק. ביחרו במדריך או מטיס מלווה שמצד אחד יש לו את הנסיון והידע המתאימים כדי לתת לכם תחושת ביטחון, ומצד שני – שיהיה נעים, שתוכלו לקבל ממנו הנחיות והערות ברוח טובה ולא בתחושה של ביקורת או לחץ. ואם כבר היעזרות במדריך, אני ממליץ לקבל הכוונה מבעל נסיון עוד לפני הטיסה הראשונה, כבר משלב בחירת הציוד וגם בהכוונה לתרגול נכון בסימולטור: כפי שאסביר מייד - אימון בסימולטור מטמיע באופן אוטומטי מיומנויות מוטוריות, וכשמתאמנים לא נכון בסימולטור, רוכשים הרגלי טיסה לא נכונים ומיומנויות מוטוריות שאח"כ מתקבעות כשגויות. אני יכול לספר מנסיוני שאחרי חצי שנה של הטסת מסוקים קיבלתי שיעור אינטרנטי דרך הסימולטור ממדריך מנוסה, והבנתי כמה לא נכון אני מטיס כבר מרמת הריחוף. עשיתי מאמץ לשנות הרגלים, וזה שיפר מאד את ההטסה שלי גם להמשך.
• אימון בסימולטור: במצבי חירום ישנה נטייה לFIGHT OR FLIGHT, וכאמור בתנאים מסוימים גם לתגובה של קיפאון. קיפאון מתעורר כאשר יש פוטנציאל לסכנה, שטרם התממש. למשל – כאשר מסוק מאבד זנב באוויר בגובה סביר, יש סיכוי גבוה יותר שהמטיס יקפא במקום לרגע, מאשר כשהמסוק כבר צולל לכיוון הקרקע – זהו כבר שלב שבו הסכנה מוחשית וברורה, ובו צפויה יותר תגובת הלחימה או הבריחה. במצב הקיפאון אנו נוטים שלא להגיב כלל, ובמצב ה"לחימה או בריחה" אנו נוטים לתגובת יתר. אימון מוטורי בסימולטור על תרגולות חירום משפר את התגובה האוטומטית שלנו בזמן לחץ, כיוון שהמיומנות המוטורית הופכת למוטמעת ואוטומטית. לכן אימון בסימולטור על תרגולות חירום, מעלה לאין שיעור את הסיכויים לצאת בשלום ממצבי חירום שכאלו בשטח. בכל תרגול בסימולטור אני משלב תרגולים של אוטו רוטציה ואיבוד זנב (במסוקים), או נחיתה ללא מנוע או מול פרצי רוח חזקים (בטיסנים) למשל. עבור מטיס חדש שנסיונו בהטסה מועט, כל הטסה, ולו הבסיסית ביותר, היא בגדר מצב "פסאודו – חירומי", ולכן תירגול בסימולטור של מיומנויות ההטסה הבסיסיות יוכל לסייע מאד בהתמודדות עם הלחץ בהטסות הראשונות.
• אבל סימולטור זה ממש לא כמו בשטח... אז מה עושים? זה נכון, הסימולטור מתרגל אותנו מוטורית, אבל כשמרסקים בסימולטור לא מאבדים כסף, שעות עבודה על הכלי, לא נפצעים חלילה ולא מסכנים אף אחד. לחיצה על כפתור במקלדת, והנה טיסן חדש מופיע על המסלול במסך. ואכן, בגלל זה יש פער מסויים בין תרגול בסימולטור להטסה בשטח. מה נעשה? נוכל להפוך את הסימולטור לכלי יעיל יותר להתמודדות, אם נעשה כמה דברים שיהפכו אותו להיות דומה יותר לסביבת ההטסה שלנו - ויזואלית, מוטורית ורגשית:
- ויזואלית: רגשות נוטים להיות מותנים בסביבה וברכיבים ויזואליים, בין היתר. לכן, כדאי לתרגל בסימולטור ב"נוף" הטסה דומה עד כמה שאפשר לסביבת ההטסה שלנו. במסלול שלכם בד"כ ממריאים מימין לשמאל? כוונו בסימולטור את כיוון הרוח כך שההמראה והנחיתה יהיו דומות למה שבשטח שלכם. אתם מטיסים באמצע המדבר? סביבת הטסה עירונית בסימולטור תיתן תחושה פחות מציאותית עבורכם. גם בבחירת הכלי, כדאי לנסות לבחור כלי דומה עד כמה שאפשר לכלי שאתם מטיסים (בRealFlight אגב מרגישים הרבה יותר הבדל בתחושה של הבדלים בהתנהגות בין כלים שונים, לעומת Phoenix, לפחות לדעתי..).
- מוטורית: נסו להתאים את השלט של הסימולטור ולכוונן אותו בצורה הדומה ביותר לשלט האמיתי שלכם: מתג הhold שלכם הוא תמיד מעל סטיק ימין? הגדירו כך גם בסימולטור. בשטח אתם מטיסים עם Expo? הגדירו כך גם בסימולטור. כך, "הזיכרון המוטורי" של התרגילים ותרגולות החירום שאתם מתאמנים בהם, ייצרבו כרצף תנועות אוטומטי שמתאים לכלי המוחשי שלכם בשטח.
- רגשית: אמנם כשאנחנו מרסקים בסימולטור זה לא עולה כסף, ולכן אין תחושת לחץ ודריכות, אבל אנחנו כן יכולים לעורר משהו מתחושת הדריכות והמתח באמצעות שימוש ב"עונשים" קטנים ויזומים... למה הכוונה? למשל, להחליט שאם ארסק את הטיסן בסימולטור, אצטרך לשבת דקה מול המסך, בלי להטיס. או לשים שקל בצנצנת. או לעשות 10 שכיבות שמיכה. מספיק להגדיר עונש קטן כדי לעורר בנו משהו מתחושת הדריכות שאנו מרגישים בשטח; כמובן עוצמת הדריכות והלחץ תהיה שונה, אך זה יותר טוב מלהטיס בסימולטור בהתעלמות מוחלטת מריסוקים והמתח מפניהם.
• התמודדות עם מחשבות שליליות – בזמן לחץ וחרדה, הראש שלנו נוטה להיות עסוק בייצור ובחזרה על מחשבות שליליות ופסימיות, שמגבירות עוד יותר את הלחץ ופוגעות בריכוז: "מה אם אני ארסק? איזה פאדיחה כולם מסביב מסתכלים עליי? המסוק הזה עלה מלא כסף... אשתי תתלה אותי אם אני שוב מרסק טיסן היום...". המחשבות השליליות נוטות להיות מעגליות, קטסטרופליות, ומגבירות מאד את הלחץ. אז מה עושים? ובכן, ניתן לדמות את הזיכרון המילולי שלנו לרשמקול, שמוגבל לרצועה אחת בלבד: אם שומעים את ה"ביטלס", אי אפשר לשמוע "הג'ירפות". לכן, כשמתחילים להרגיש את סימני החרדה, שימוש במנטרות מרגיעות וחיוביות יכול לעזור לבלום את התפתחות מעגל המחשבות השליליות. אני למשל אומר לעצמי כשאני מרגיש לחץ לפני המראה עם המסוק: "אני יודע להטיס מסוק, אני מטיס בשביל הכייף האישי שלי ולא עושה הופעות לאף אחד", וממריא. חשוב שהמנטרה תהיה אמיתית ולא שקרית, כי לשקרים שאנחנו משקרים לעצמינו, אנחנו לא נוטים להאמין... לכן לומר "אין שום סיכוי שארסק" זו לא מנטרה טובה; זה שקר, שלא ירגיע בזמן לחץ. אבל לומר לעצמך "אני מטיס כבר שנתיים וריסקתי רק פעמים בודדות, רוב הסיכויים שהכל יהיה בסדר", זו מנטרה חיובית ומקדמת. גם אמירה כמו "אמנם זו פעם ראשונה שאני מטיס ואני מאד לחוץ, אבל יש לידי מישהו שאני סומך עליו שידריך אותי וישמור עליי" יכולה לעזור למטיס המתחיל. יש עוד כלים נוספים להתמודדות עם מחשבות שליליות, אך שימוש במנטרות חיוביות זה כלי יעיל ופשוט ללמידה ולשימוש.
• כלים בסיסיים לרגיעה גופנית – כפי שחלק ניכר מתגובת הפחד מתבטא בסימפטומים גופניים, כך גם ניתן להרגיע את תחושת הלחץ הפנימית באמצעות כלים לרגיעה גופנית. העיקרון של הכלים לרגיעה גופנית זה לעשות "קונטרה" לתגובות הפיזיולוגיות של חרדה: בזמן לחץ אנו נוטים לנשימה מהירה – כשנרצה להירגע, ננסה במכוון לנשום נשימות איטיות, רגועות וסדירות; בזמן לחץ אנו נוטים ליובש בפה ולתחושת בחילה – שתייה איטית של מים, ייצור מכוון ומוגבר של רוק בפה, עוזרים להירגע; בזמן לחץ אנחנו נוטים לתחושת סחרחורת וחוסר יציבות – עמידה יציבה, עם נעליים נוחות, על קרקע מוצקה, עוזרות לתחושה יציבה ובטוחה יותר. במצב של סחרחורת ותחושת חוסר יציבות עוזר לפעמים לרקוע בחוזקה על הקרקע, ללחוץ את הרגליים כנגד הרצפה – להמחיש לגוף שלנו את יציבות הקרקע שעליה אנחנו עומדים.
• ודבר אחרון – רבים מאיתנו הגיעו לתחום התעופה בשלט רחוק כתחביב של רגיעה מלחצי היומיום, כמשהו כייפי ונעים שאנחנו אוהבים לעשות. ההתמקדות בכלי שנמצא באוויר היא סוג של מדיטציה, ויש לה השפעה מרגיעה בפני עצמה. גם מתחושת האדרנלין, ההתרגשות והסיפוק שבהתגברות עליהם, אנחנו שואבים הנאה ומוטיבציה להמשיך בתחביב המדהים הזה. אז אל תהפכו את הכייף שלכם לעונש: טוסו ברוגע, בצורה שנכונה ומהנה בשבילכם. התמקדות בהשוואת ביצועיכם לביצועיהם של חבריכם, נסיון להרשים את החברים למנחת או עוברי אורח, שיפוטיות יתר וביקורתיות יתר – כל אלו שייכים יותר לתחום התחרותיות המקצוענית שהינה יותר בגדר "עבודה", ופחות בגדר תחביב מהנה.
מקווה שיש מי שימצא תועלת בסקירה זו; השתדלתי שלא להבליג יתר על המידה במונחים מקצועיים יבשים ומשעממים, ומצד שני גם לא לעשות רדוקציה שטחית, אלא להקיף את הנושא בצורה שתהיה מעניינת וגם יעילה. מי שחש צורך בהכוונה נוספת באופן ספציפי, מוזמן להתייעץ בהודעה פרטית. חשוב לי להזכיר לסיום, שהפחד איננו מיותר, בבסיסו הוא היה ונשאר – מנגנון רגשי שנועד לשמור על שלמות גופינו, על חיינו, ובהרחבה, גם על הציוד שלנו. אין בסקירה זו משום המלצה חלילה לשאננות יתר או להתעלמות מכל אמצעי ונהלי הבטיחות האחרים. חשוב לדאוג, אבל דאגה בונה מקדמת ושומרת, ולא חרדה משתקת.
טוסו בשלום, עלו והצליחו, ושתצליחו גם בנחיתות !!!