תגובה להודעה: כיוון ואיזון דאוני רדיו
7. שיגור / המראה
שלב שיגור הטיסן הינו שלב חשוב מאד בהטסת הטיסן שכן שימוש מיטבי באנרגיה הנתונה לשיגור תאפשר המראה לגובה המיטבי ביותר ובזמן הקצר ביותר. ישנם שלוש שיטות שיגור עיקריות בדאוני רדיו, עלייה באמצעות חוט (ווינץ' או גוררים לטיסני F3B ו- F3J), זריקת דיסקוס (לדאוני השלכה F3K) ומנוע חשמלי (F5J).
1. גרירה באמצעות חוט – ככלל, ככל שהמתח יהיה גבוה יותר, כך יותר אנרגיה תיבנה במערכת בתנאי שהווינץ' או הגוררים אינם מגיעים לעצירה מוחלטת. ראשית, יש לזרוק את הטיסן תחת המתח הגבוה ביותר אותו ניתן להחזיק. שנית, יש להטיל את הטיסן עם המהירות הקדמית הגבוהה ביותר אותה המטיס יכול להשיג. לשם כך מומלץ לשגר את הטיסן בשיטת היד האחת אשר בה מיושרת היד בה המטיס מחזיק בטיסן והכוח אותו מפעיל החוט על המטיס עובר דרך עצמות המטיס בניגוד לאחיזה הקדמית בה שרירי המטיס מתאמצים על מנת להתנגד למתח החוט. באמצעות אחיזת היד האחת ניתן הן לשגר את הטיסן תחת מתח גבוה יותר והן להוסיף לו מהירות ביציאה.
בתמונה ג'ו וורטץ מותח את טיסנו לקראת זריקה בשיטת "היד האחת"
על מנת לבנות את המתח המרבי בחוט בזמן העלייה יש לכוון את מדפי הטיסן לקבלת מקדם עילוי מרבי, זווית המדף תנוע בין 10 לבין 15 מעלות כתלות בפרופיל הכנף ובמתח המרבי המותר במערכת השיגור, ככל שהמתח גבוה יותר ניתן להוריד יותר מדף. זווית הורדת המדפים צריכה להיות זהה הן למדפים והן למאזנות על מנת שכל הכנף "תעבוד ביחד", הקטנת זווית המאזנות גורמת לירידה משמעותית במתח שהטיסן מייצר בחוט ומקטינה את יחס העילוי לגרר המערכת המתורגם באופן ישיר לנצילות המערכת.
קיזוז הגה הגובה במצב זה צריך להיות כזה המתאים לגרר מינימאלי של הדאון בעילוי המרבי (L/D מרבי). על מנת לכוון את קיזוז הגה הגובה יש לטוס במצב העלייה ולקזז את הטיסן לגלישה מיטבית. לאחר מכן יש לכוון את מיקום וו הגרירה של הטיסן כאשר מתחילים ממצב קדמי ומזיזים בהדרגה אחורה עד להרמת אף טובה של הטיסן בזמן העלייה ויצירת מתח גבוה במהלך העלייה. כאשר הטיסן מתחיל להראות סימנים של חוסר יציבות בגרירה עקב זווית אף גבוהה מדי יש להחזיר את הוו מעט קדימה לצורך בטיחות שכן הזדקרות על החוט עלולה לגרום לאובדן שליטה העלולה להוביל לשיגור "פרוע".
את עובי החוט בוחרים בהתאם לרוח, בשאיפה עולים עם החוט הדק ביותר שכן גרר החוט גדול משמעותית מגרר הטיסן בשיא השיגור ועל כן משפיע באופן משמעותי על ביצועי העלייה. העלייה על החוט מתבצעת עד לזווית חוט של בין 60 ל-70 מעלות כתלות ברוח (ברוח חזקה ניתן לעלות לזוויות גדולות יותר ללא איבוד מתח) שכן מעבר לזוויות אלו גרירת הדאון הינה ברובה כלפי מטה ועל כן יכולת הוספת האנרגיה למערכת השיגור מוגבלת בעוד אובדן הגובה מקיצור החוט נעשה משמעותי יותר.
בסוף העלייה יש לצלול לתוך החוט על מנת להמיר את האנרגיה האצורה בחוט למהירות שכן חוט טוב בעל "חזרה מהירה" עשוי להכפיל ואף לשלש את מהירות הטיסן ולהגדיל משמעותית את גובה "הזריקה". עומק הצלילה המומלץ הינו עד לירידה כמעט מוחלטת של המתח בחוט. צלילה שטוחה מדי תשאיר כמות אנרגיה גבוהה בחוט ותפגע בגובה הסופי בעוד צלילה עמוקה מדי עלולה לגרום סיבוך בחוט עקב "השגת" הטיסן את החוט.
בתרשים המצורף ניתן לראות כיצד "עומק הצלילה" משפיע על הגובה הסופי.
לאחר הצלילה יש למשוך את אף הטיסן כלפי מעלה על מנת להמיר את המהירות בגובה. משיכה "שטוחה מדי" והדרך שהטיסן עושה גדולה והטיסן מבזמז אנרגיה על החיכוך עם האוויר במקום להמיר את האנרגיה לגובה. משיכה לאנך גוררת גרר גבוה לפנייה הראשונית ולפנייה האחרונה, על כן ישנה פגיעה בגובה הסופי. זווית הטיפוס האופטימאלית נעה בין 60 לבין 80 מעלות כפי שניתן לראות בגרף המצורף.
את הדרך לשיא הגובה (BUNT) יש לבצע במצב מדפים המתאים למצב מהירות לצורך הקטנת הגרר ומיצוי מרבי של המהירות לשם הפיכתה לגובה. אישית אני מעדיף לזרוק תלול כאשר אין רוח ושטוח יותר כאשר יש רוח על מנת לסיים את ה-BUNT במיקום דומה בשמיים, מיקום בו יהיה לי קל יותר לשפוט את מהירות הטיסן על מנת ליישרו לטיסה ישרה ואופקית במהירות הנכונה.
חזרה לטיסה ישרה ואופקית מבוצעת במהירות הגלישה, יש לשים לב לא להזדקר בשלב העלייה (דחיפת אף מאוחרת) או לחילופין לא לצאת מהזריקה במהירות גבוהה מדי (דחיפת אף מוקדמת). ככלל, מומלץ לכוון את תנועת הגה הגובה כלפי מטה לתנועה גדולה ככל הניתן על מנת לאפשר ניהוג מספק גם במהירויות נמוכות הקרובות להזדקרות.
2. זריקת דיסקוס – זריקת הדיסקוס הינה אמצעי השיגור המקובל במחלקת דאוני ההשלכה (F3K) ועל כן המחלקה גם ידועה בכינויה, מחלקת דאוני דיסקוס. למעשה, זריקת דיסקוס מאפשרת הכנסת מהירות גבוהה ביותר לטיסן טרם עזיבתו ועל ידי כך ניתן להמיר את מהירותו לגובה. לשם זריקת הדיסקוס מותקן אביזר שיגור בתצורת מוט אנכי בקצה הכנף של הטיסן, המטיס אוחז את הטיסן בשתי אצבעות ידו וכנגד האגודל, ומסובב את הטיסן סביבו כ-360 מעלות על מנת לזרוק אותו כנגד הרוח.ישנו ייתרון להרצה לפני הזריקה שכן מהירות היציאה עולה, אך יש לשים לב כי הקואורדינציה הנדרשת מהמטיס בעת ביצוע הסיבוב עולה כאשר הוא מבצע הרצה ועל כן במידה והמטיס לא מספיק מיומן גובה הזריקה עלול להיפגע.
זריקת הדיסקוס מורכבת מארבעה שלבים:
• הסיבוב – במהלך הסיבוב כמעט ואין משמעות לאווירודינמיקת הטיסן, המטיס אשר אוחז את הטיסן מנסה לזרוק את הטיסן במהירות הגבוהה ביותר לכיוון האופק ולתוך הרוח. זריקה בכיוון מעלה אינה מומלצת מכיוון שמחייבת את המטיס להוריד את הטיסן נמוך וקרוב לקרקע על מנת לזרוק אותו בזווית גבוהה בסוף הזריקה. הורדה זו עלולה להוביל לפגיעת קצה הכנף בקרקע ולהרס הטיסן. בנוסף, זריקה לכיוון האופק ניתנת לביצוע במהירות גבוהה יותר מזריקה כלפי מעלה מסיבות הקשורות באנטומית המטיס וביכולתו להכניס אנרגיה סיבובית גבוהה יותר בזריקה לאופק.
זורקת דאון דיסקוס בתחרות ה-GERMAN OPEN
• הרוטציה – לאחר הזריקה הטיסן צריך להרים את האף עד זווית הנעה בין 60 לבין 80 מעלות בדומה לשיגור עם חוט. לשם כך הטיסן צריך להיות מקוזז כך שירים את האף מעלה. מומלץ להשתמש במפסק רגעי בדמות לחצן או מתג קפיצי על מנת לייצר תנועת הגה גובה מעלה והרמת אף מהירה. מכיוון שהטיסן מייצר מקדמי עילוי גבוהים בתהליך הרמת האף, נדרש גם להוריד את המדפים למצב גלישה מיטבית (CRUISE) בזמן הלחיצה על המתג. לאחר הרמת האף יש לשחרר את המתג לשם מסלול טיפוס מיטבי (BUNT). במצב זה הטיסן מרים את החרטום בקצב גבוה ובנצילות מירבית עד לרגע שחרור המפסק. שחרור המפסק נעשה כשתיים עד שלוש עשיריות שנייה לאחר שחרור הטיסן, הזמן שלוקח לטיסן להרים את האף לזווית הנדרשת. יש לציין כי לאחר אימון קצר הופך תזמון שחרור המפסק לטבע שני.
הרמת האף של הטיסן מתבצעת באופן מיידי לאחר השיגור
• ה-BUNT – לאחר הרמת האף ושחרור המתג הקפיצי, מורמים המדפים עד מצב גרר מינימאלי שהוא למעשה מצב המדפים הטיפוסי למצב מהירות (SPEED). במצב זה הגה הגובה מקוזז כך שהטיסן אינו מרים את האף כלל אלא מבצע מסלול ישר ושומר על מסלול הזריקה.
ניתן לכוון את הטיסן לזריקה ללא מצב רוטציה כלל על מנת לפשט את דינאמיקת הזריקה והורדת עומס העבודה. אופן זריקה זו דורש כיוון המדפים למצב מהירות וקיזוז הגה הגובה לרמת אף קלה בלבד, לאחר השחרור הטיסן יבצע מסלול מעגלי המדמה רבע לולאה (לופ) עד לסיום מהירותו באנך. החיסרון בשיטה זו נעוץ ברוטציה איטית ובזבזנית ורגישות גבוהה לעוצמת הזריקה ולרוח העלולים לשנות את מסלול הזריקה. לדוגמא, ברוח חזקה, מהירות הזריקה עולה והטיסן יסיים מסלול הגדול מרבע לופ ועל כן יעבור את האנך, במהירות נמוכה יגיע לזווית נמוכה יותר.
• ההתיישרות – בסיום ה-BUNT יש להוריד את אף הטיסן על מנת לסיים את הטיפוס בגלישה ישרה ואופקית ובמהירות הגלישה המיטבית, דחיפה מאוחרת עלולה להסתיים בהזדקרות ואובדן גובה. דחיפה מוקדמת תגרום לאובדן גובה פוטנציאלי. ככלל, מומלץ לכוון את תנועת הגה הגובה כלפי מטה לתנועה גדולה ככל הניתן על מנת לאפשר ניהוג מספק גם במהירויות נמוכות הקרובות להזדקרות.
3. מנוע חשמלי – בזמן טיפוס באמצעות מנוע חשמלי, דחף המנוע מאפשר את טיפוס הטיסן עד לגובה המספק לביצוע טיסה ארוכה. כיוון הטיסן בזמן הטיפוס תלוי באופן ישיר במידת הדחף המסופק ע"י המנוע. במידה ודחף המנוע נמוך משמעותית ממשקל הטיסן, מומלץ לבצע את הטיפוס סביב מהירות הגלישה המיטבית ובמצב מדפים התואם למהירות זו. במידה ודחף המנוע דומה או אף גדול ממשקל הטיסן עד כדי כך המאפשר טיפוס קרוב לאנך ומהירות טיפוס משמעותית יותר גבוהה ממהירות הגלישה המיטבית, מומלץ לבצע את הטיפוס במצב מדפים התואם לטיסה מהירה (מדף מוטה מעט מעלה) וזאת על מנת להקטין את גרר הטיסן. בשני המקרים יש לכוון את זוויות הטיית המנוע (DOWN TRUST ו- SIDE THRUST) על מנת לפצות על "משיכת" המנוע ולאפשר טיפוס "נקי" ללא צורך בקיזוז הגאים קיצוני. בשלטים בהם ישנה אפשרות לכוון פיצוי אלקטרוני מומלץ על כיוון הגה הגובה במעט פיצוי מטה במתן פקודת מנוע (על פי צורך בלבד) וזאת על מנת למנוע מהטיסן לבצע לולאה בעת פתיחת המנוע. בשאיפה יש לכוון את הטיסן לטיפוס יציב ללא צורך בתיקוני מטיס מרגע בו הטיסן התייצב במהירות וזווית הטיפוס הרצויות.
ציטוט ההודעה בתגובה