השינוי המדובר מקביל להבדל בין ד-2 עם וו ריש, לבין ד-2 אלקטרוני פשוט (סרוו אחד).
השינוי הוא מהותי, והמתחרים נאלצו ללמוד להטיס טיסן בסיבובים וגם ללמוד לזרוק אותו כמו שצריך (וגם לאזן את הזריקה).
זה מצד אחד נתן יתרון של זריקות גבוהות בהרבה, ומצד שני סיבך עוד יותר את איזון הטיסן, בניית הטיסן והקשה על הטסתו - הרבה יותר קל לרסק עם באנט לאדמה מאשר טיסן עם וו ריש.
היית מעדיף להמשיך להתחרות עם ד-2 וו ריש ולמנוע את התפתחות המחלקה לאיך שהיא נראית היום?
ובסופו של דבר, כולנו יודעים שגובה הזריקה חשוב רק בבוקר/פלייאוף.
כשיש תרמיקות מה שחשוב הוא האיזון והתזמון של הזריקה ולא הגובה...
אבנר, בנוגע להגדלת הסיבוכיות - כנראה שאין הרבה מה לעשות נגד זה.
את המחלקות לצעירים צריך להשאיר עם טיסנים פשוטים ולמחלקות הבינלאומיות צריך לתת להתפתח.